בכור נ' אופרן הולידיי אוטו (1997) בע"מ

החלטה

לפניי בקשה שהגישה המבקשת- הנתבעת להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך ולחיוב המשיב- התובע בהוצאות הבקשה.

המדובר בתביעה כספית שהגיש המשיב כנגד המבקשת בסכום של 4,507 ₪ בגין מחדלה הנטען לייצגו אל מול חברת MEGADRIVE השכרת רכב ולברר מדוע זו האחרונה חייבה אותו בסך 540 אירו ללא כל הצדקה לטענתו.

מובהר בבקשה כי בית המשפט המוסמך לדון בתובענה בהתאם לתקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז-1976 (להלן: "התקנות") הוא בית המשפט לתביעות קטנות בתל - אביב ואין לבית משפט זה כל זיקה לתובענה נשוא הדיון.

עוד מובהר בבקשה, כי על גבי השובר שקיבל המשיב טרם נסיעתו, מצוין במפורש, כי במקרה של סכסוך תהא סמכות השיפוט המקומית לבית המשפט בתל אביב בלבד.

המשיב מתנגד להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט בתל אביב ולחילופין, מבקש שלא יפסקו כנגדו הוצאות כלשהם בהתחשב בעוגמת הנפש שנגרמה לו, הפסד ימי עבודה והוצאות. לטענתו, יש לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה, שכן העסקה עם המבקשת בוצעה בביתו בנתניה- אזור שיפוטו של בית משפט זה.

כמו כן, המשיב טוען, כי זכותו להתדיין עם המבקשת מחוץ לאזור תל אביב הינה תוצאה מתבקשת מכך שהמבקשת מספקת את שירותיה ללקוחות גם מחוץ לאזור תל אביב. לפיכך, לגישתו, היה על המבקשת להדגיש במסמך נפרד את עניין סמכות השיפוט הבלעדית ולא באופן של חוזה אחיד.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה.

ביחס למקום בו נערכה העסקה נשוא התביעה, לא מצאתי לנכון להכריע בסוגיה זו בשלב מקדמי זה בהעדר פירוט ותימוכין מתבקש. רק אציין כי עקרונית, בהתיחס לתקנה 2(2) לתקנות, מקום מושבו של המציע המקבל את הודעת הקיבול הינו מקום יצירת ההתחייבות היינו במקרה זה – העיר תל אביב.

אולם, שעה שמדובר בחברה המספקת שירותים לקהל לקוחות מכל רחבי הארץ, אין זה מן הראוי להשמע לטענת הסמכות המקומית. כך כפי שנקבע בבבש"א 22199/04 חברת הדקה ה-90 נ' חלוויה שי ואח'- לא פורסם- ניתן ביום 2.1.05:

"הנתבעת משקיעה מאמצים לקשור עסקאות טלפוניות עם לקוחות המצויים בכל רחבי הארץ ולאו דווקא עם כאלו אשר יכולים לסור פיזית למשרדיה, כפי שהיה נהוג לפני שנים. נראה לי כי בנסיבות אלו, שעה שמטרת הנתבעת לפרוץ את הגבולות המקומיים, לא ראוי להעלות טענות בדבר חוסר סמכות מקומית".

באשר לטענת המבקשת בדבר קיומה של תניית שיפוט בלעדית, סברתי כי הדבר עולה כדי תנאי מקפח בחוזה אחיד ואין המבקשת רשאית להבנות ממנו. לכאורה, התנאים אשר מפורטים על גבי השובר שצורף כנספח א' לבקשה נועדו להתקשרות עם קהל אנשים בלתי מסוים, משמע עסקינן בחוזה אחיד. סעיף 4 (9) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג- 1982 קובע חזקה לפיה תנאי בחוזה אחיד המתנה על מקום השיפוט הנו תנאי מקפח. חזקה זו לא נסתרה על ידי המבקשת.

בהקשר זה ובדומה לקביעות שבת"א 718411/06 פלאופן תקשורת בע"מ נ' ששון אילן (לא פורסם- ניתן ביום 29.8.2006), יצויין כי פסיקות בית המשפט העליון בעבר (188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ואח', פ"ד נז(4) 473 ו- ע"א 10740/02 רחמים נ' ליגד השקעות ובנין בע"מ, פ"ד נח(1) 587), לפיהן תניית שיפוט ייחודית במקרים דומים לנדון אינה מקפחת, ניתנו בהתאם לסעיף 4(9) לחוק זה טרם שתוקן שקבע כי תניית שיפוט תהיה מקפחת רק אם היא בלתי סבירה. שכיום המצב שונה, כך שחזקה הניתנת לסתירה הינה כי כל תניית שיפוט עולה כדי קיפוח.

הדברים הם קל וחומר כאשר מדובר בצרכן "קלאסי" כמשיב להבדילמ צרכן עסקי (ת"א 21652-11-09 שיינר נ' מירס תקשורת בע"מ- לא פורסם- ניתן ביום 8.4.2010).

כמו כן, לעניין הסמכות המקומית, יפים דבריו של כב' השופט ד"ר ש' לוין בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד, הוצאת תשנ"ט-1999 בע"מ 96 בזו הלשון:

"אין זה נדיר שבעלי הדין מקדישים מרץ רב וזמן רב לטיעונים בדבר הסמכות המקומית, לעיתים לא פחות מאשר לענין הסמכות הפונציונלית. זוהי אחת הדוגמאות הבולטות למקרים שבהם עשוי להתבזבז לשוא זמן שיפוטי יקר. במדינה קטנה כמדינתנו, שבה אפשר להגיע בקלות ובמהירות, כמעט מכל מקום לכל מקום, הולכת ופוחתת החשיבות שבנושא זה".

וכן:

"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות") רע"א 6920 יאיר לוי נגד צבי פולג ואח', פ"ד מט(2) 731).

מכל האמור ואף נוכח מועד הדיון שנקבע ליום 13.12.10, אני מורה על דחיית הבקשה. אין צו להוצאות.

לידיעתם הדחופה של הצדדים.